current events reflected in the parsha

One cannot help but think of current events when reading the short three pasuk episode (21:1-3) that describes the attack against Bn"Y by Canaan, the captive/hostage taken by them, and the eventual victory by Bn"Y.  We hope to see a similar total victory very soon in our days.

 וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ⁠ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

Rashi explains  שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד .  It's not clear how the rest of the pasuk follows from this point.  כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים -- why is the road they took significant, and how does this reason ("כִּי") relate to the death of Aharon as the cause for the attack?   

Netziv and Abarbanel resolve the problem by connecting the parsha not only to the death of Aharon, but to the previous chapter's episode relating to Edom.  In the beginning of the previous perek we read how Bn"Y appealed to Edom for permission to transverse their lands but were denied.  Rather than fight and conquer Edom (which Hashem did not allow), Bn"Y turned away and had to circumnavigate Edom's territory and take a longer route through the desert.  To Canaan, this appeared to be an act of cowardice, proving that Bn"Y wanted to avoid war, even at great cost to themselves.

This was followed by the death of Aharon, which, in addition to the departure of ananei ha'kavid, led the people to rebel and turn back towards Egypt, as Rashi in Devarim (10:6) tells us: 

כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם מן מלחמת מלך ערד ונתתם לב לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן,

The net result of these events was that Bn"Y appeared to be marching around like a people lost and afraid, with their morale broken.  

דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים was the path taken by the meraglim.  Spies travel surreptitiously, hoping to avoid detection; they don't come into a country in a parade, like a victorious army.  This is how Bn"Y now appeared to be travelling -- slinking around, hoping to fly below the radar.  Abarbanel writes:

וענינו דרך התרים והמרגלים את הארץ שלא ילכו דרך גלויה ומפורסמת אלא דרך עקלתון ונסתרת לאמר לא תשורנו עין

We seem to have done a total about face from the days of yetzi'as Mitzratim where  ובני ישראל יצאים ביד רמה, a total about face from  אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. 

This is what Canaan heard and saw and what led them to attack.  When you appear weak, it provides the enemy with an opening. 

I would add that although Rashi emphasizes the loss of ananei ha'kavod, perhaps the death of Aharon, coming a few months after the death of Miriam, was seen by Canaan as a creating a leadership vacuum.  

If so, the fact that the response davka came dava from the people -- וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר -- without the participation of Moshe or other leaders, and וַיִּשְׁמַ֨ע ה׳ בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל without Moshe being involved, takes on greater significance, as it showed that Bn"Y were not dependent on any individual leader for their success and continuity. 

Despite all the setbacks which set the stage for Canaan's attack, we need to keep in mind the end of the story: Bn"Y won the war.  The lesson learned over 40 years in the desert was one of resilience.  Loss of leadership, loss of morale, setbacks -- all these are heartbreaking, but all these can be overcome.  

R' Mordechai Greenberg, R"Y of Kerem b'Yavneh, writes as follows:

דור ראשון של יוצאי מצרים היה מלא חששות ופחדים. הקב"ה הסב אותו דרך המדבר, ולא העביר אותו בדרך הקצרה ולא דרך ארץ פלשתים, מחשש "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג, יז). הפחד שלט בהם גם שנה אחר כך, כשהם דחו את דברי כלב בן יפונה וטענו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), וסופם שנשארו במדבר ולא נכנסו לארץ. נסתם הגולל על דור המדבר. וכדי להמחיש את חולשתם מסיים הכתוב את פרשת המרגלים במפלתם של ישראל, "וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר יד, מה).

השינוי הגדול ניכר בצאצאיהם של דור המדבר במלחמתם בעמלקי-הכנעני דווקא במקום זה, בחרמה. "וישמע הכנעני... ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א), אך הפעם השיבו מלחמה שערה. ישראל התקדמו באותה דרך שהלכו אבותיהם, "'דרך האתרים'- דרך הנגב שהלכו בה המרגלים (התיירים), שנאמר 'ויעלו בנגב' " (רש"י שם שם), והפעם ברוח נחושה ובגבורה. ואף שהכנעני שבו ממנו שבי, לא נפלה רוחם, אלא נדרו נדר, וה' הצליח דרכם. בעקבות הניצחון נאמר קראו את "שם המקום חרמה" (שם שם, ג), השם שסימל בעבר, לפני ארבעים שנה את הכישלון הגדול, מציין עתה שישראל קיימו את נדרם והחרימו את הכנעני.