the shalom zachor before the bris of mattan Torah

Sefas Emes writes that the shabbos before mattan Torah is a preparation for chag haShavuos.  In Dayeinu, before we get to "ilu keirvanu lifnei Har Sinai" we talk about "ilu nasan lanu es ha'Shabbos."  One is a prelude to the other.  Just like when a baby is born you have a shalom zachor and the baby needs to go through a shabbos before the bris, so too, this shabbos is our shalom zachor before we enter the bris of mattan Torah.

וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ (Shmos 19:2) Rashi comments:  אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה.

Why does Klal Yisrael need teshuvah when they come to Sinai if they already did teshuvah when they left Refidim?

The Shem m'Shmuel explains there is teshuvah that comes when you realize how bad things are and you need to escape, and then there is teshuvah that comes when things are so good that you ask youself with regret what took you so long to get there.  

Chasidim haRishonim, the gemara says, would prepare for davening for an hour, then daven for an hour, then take another hour before moving on.  After you've davened for an hour, whatever preparations you made beforehand, whatever thoughts you had going into davening, suddenly seem so insufficient and paltry then you need another hour to reassess and reflect.  

The teshuvah that happened when leaving Refidim to get to Sinai is not the same teshuvah as what took place after getting to Sinai.  The escape from what once was, leaving Refidim, is not the same as the re-assessment that takes place once you come close to Sinai, to mattan Torah, and realize just what that means.  

Ramban points out that the word used for counting in our parsha,שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ , can mean two very different things.  It can mean to lift up a person's head and give them confidence, or it can mean a person's head is literally on the chopping block: 

והלשון שכתב רבינו שלמה: כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי נאמר: פקוד (במדבר ג׳:ט״ו), לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן: שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר כ״ו:ב׳). אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח: אין שאו אלא לשון גדולה, כמה דכתיב: ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג). אמר הקב״ה לישראל: נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם, שנאמר: לך י״י הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ״ט:י״א), אף לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר: וירם קרן לעמו (תהלים קמ״ח:י״ד). וכן הוא אומר: ונתנך י״י אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ״ח:א׳).

R' Shimon Sofer writes that there is no contradiction.  When a person is raised up to new heights, it is a mechayeiv -- a person has to grow and carry more responsibility.  Hashem holds those close to him to even greater account than those who are far away.  

The teshuvah of Refidim sufficed before you got to Sinai, but now that you got there, now that you are lifted up by the place and the moment, that much more is required and expected.