long term vision

At the end of the parsha, after so many years of slavery, just as Moshe appeared on the scene and geulah was around the corner, rather than things getting better for Bn"Y, they actually got worse.  Instead of being provided with the straw needed to make bricks, Pharoah ordered that nothing be given, but he demanded the same output of bricks.  R' Avraham ben haRambam writes (5:19):

וכאן הגיע סוף קישוי השעבוד כי מרה תהיה באחרונה וכמו כן יש בכלל הכתובים כי בקץ הצרה בגלות זו שאנחנו בתוכה יקל מעלינו אמר הכתוב בצר לך ומצאוך וג׳

This is how geulah is meant to unfold, as many other parshiyos and pesukim tell us.  Things get worse before they can get better.  Don't feel bad if this is surprising, because Moshe Rabeinu himself did not expect things to work out that way.  Ramban asks: why was Moshe perplexed לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה when Hashem had already forewarned him that Pharoah would not give in, וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא⁠ יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה?  He quotes Ibn Ezra's answer:

כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות השם יקל מעליהם ויחל האלקים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע, וזה טעם למה הרעותה, כי זה הפך מה שאמרת לי: ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳), וארד להצילו (שמות ג׳:ח׳)

Moshe thought that even if Pharoah would hold out and the end of galus would not come immediately, there would still be some change in Klal Yisrael's fortune and things would at least begin to turn around.  Instead, the opposite happened.

Ramban rejects this interpretation.  איננו נכון בעיני, בעבור שאמר והצל לא הצלת, ואין ההצלה רק יציאתם מן הגלות.  Moshe's concern, according to Ramban, was whether geulah was at hand or not.  That's the meaning of הצלה -- not just a betterment of circumstance.  Parenthetically, this gives a whole new meaning to Yaakov's prayer in VaYishlach  הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו.  See Chizkuni there:

 הצילני נא – אמ׳ ר׳ אל[י]עזר (פרקי דרבי אליעזר מח) ה׳ אותיות כפולות בתורה. מנצפ״ך. ובכולן נגאלו. כ״ף. בו נגאל אברהם שנ׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו:ז) לך לך כו׳ (בראשית יב:א). [מ״ם. בו נגאל יצחק שנ׳ לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו:כז)] נו״ן. בו נגאל יעקב שנ׳ הצילני נא. פ״א. בו נגאלו ממצרים שנ׳ פקוד פקדתי (שמות ג:טז). צד״י (צד״י). עתידין ישראל להגאל שנ׳ איש (צדיק) [צמח שמו] ו[מ]תחתיו יצמח (זכריה ו:יב)

Rashi comments on  עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה that Moshe was punished for his question.  

הרהרת על מדותיי, לא כאברהם שאמרתי לו: כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב), ואחר כך אמרתי לו: העלהו לעלה (בראשית כ״ב:ב׳), ולא הרהר אחריי. לפיכך עתה תראה – העשוי לפרעה תראה, ולא תראה העשוי לשבעה מלכי אומות כשאביאם אל הארץ.

Rav Zevin explains the midah k'neged midah here.  Moshe saw only the immediate problem before him, the suffering.  He did not appreciate that this was necessary for the process of geulah.  (Bn"Y were supposed to be in Egypt for 400 years, but Hashem compacted the suffering and slavery into a shorter time frame in order to get to the finish line faster.)  Therefore, Moshe was not in a position to witness the wars necessary to conquer Eretz Yisrael.  Only someone with long term vision can appreciate how the battles and wars would ultimately lead to the final goal.

Chazal tell us that Moshe corrected this sin at shiras Yam Suf:

דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ד, יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּמֶּה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בּוֹ אֲנִי מְקַלֶּסְךָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ וְאָמַר הַמֶּלֶךְ לַדֻּכָּס שֶׁלּוֹ נֵלֵךְ וְנִלָחֵם בָּהּ, אָמַר לוֹ דֻּכָּס אֵין אַתָּה יָכוֹל, הֶחֱרִישׁ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ בַּלַּיְלָה בְּעַצְמוֹ וּכְבָשָׁהּ. יָדַע דֻּכָּס עָשָׂה עֲטָרָה וְהֵבִיא לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הָעֲטָרָה הַזּוֹ לָמָּה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁחָטָאתִי בְּדָבָר וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין אַתָּה יָכוֹל. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, וַהֲרֵי טִבַּעְתָּ אוֹתוֹ לַיָּם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׁבַּחֲךָ בְּאָז, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה. בֹּא וּרְאֵה דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים בַּמֶּה שֶׁהֵם סוֹרְחִים הֵם מְתַקְּנִים, הֱוֵי: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה,

Rashi comments that אז ישיר is written in the future rather than the present tense because אמרו רבותינו: מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה.  Az yashir represents the ultimate long term view toward the future.  Moshe was not singing just for the here-and-now, but was singing for eternity.