the power of a name

 At the burning bush Hashem told Moshe that he saw the suffering of Bnei Yisrael (3:7):

 רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃

What does it mean כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו, I know their pain?  If the people are crying out in suffering, is it such a big kuntz to know that they are in pain?  

I assume this is what was bothering Rashi and elicited his comment  כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיניי לאטום אזני מצעק׳.  Meaning, the pasuk is not telling us just that G-d knew about the suffering, but it's telling us that G-d gave it his attention and could not ignore it.  That's no small thing.  We all hear about a lot of suffering these days.  Do we pay attention?  

Ibn Ezra explains: ואת צעקתם – ששומעים הכל, אני שמעתי.

ומה שיש בלבו – המכאוב אני ידעתי.

There is the pain people complain about that everybody knows about, but then there is the pain that is in people's hearts that they don't share with others.  Do any of us have an idea of how many people we may have bumped into in shul this morning who are suffering in business because of the pandemic but they go on with life as usual and don't show it?  How many people didn't sleep last night because they have a child looking for a shidduch, a kid who is heading off the derech, or a problem them can't resolve with their spouse?  The pasuk is telling us that Hashem was sensitive even to that pain that only he who can see into people's hearts can know.

We can maybe sharpen the Ibn Ezra's point a little bit with a diyuk of the Netziv.  The pasuk says that the people were crying out מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו, because of the taskmasters forcing them to do work.  One of my kids cries out every day about how hard her life is -- when you are at a certain age having to get up and go to or zoom to classes and do a few chores appears to be Sisyphean labor.  Lot of people complain about their work and think their boss is a taskmaster; some of those complaints are more valid than others.  So the pasuk here ends כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃, Hashem says, "I know in this case the people are **really** suffering."  It's not just the usual complaints you hear everyday, but it's something that hits at the core of who they are.

What's amazing is just two pesukim later the Torah seems to repeat the same thing:

 וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃

The meforshim all go bananas trying to explain the repetition - Rashi, Ibn Ezra, Ramban, etc.  I wanted to share an idea from the Maor vaShemesh.  

Our sefer opens  וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה.  There seems to be a special emphasis not just on our knowing who came down to Egypt, but specifically on their names.  The Midrash comments:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – עַל שֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִזְכְּרוּ כָּאן, רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאֹה רָאִיתִי אֶת עָנִי עַמִּי (שמות ג׳:ז׳). שִׁמְעוֹן, עַל שֵׁם: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב׳:כ״ד). לֵוִי, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצָרָתָם (שמות ג׳:ב׳): מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צ״א:ט״ו). יְהוּדָה, עַל שֵׁם שֶׁהוֹדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יִשָּׂשׂכָר, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר שִׁעְבּוּדָם, בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית ט״ו:י״ד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, זְבוּלֻן, עַל שֵׁם שֶׁהִשְׁכִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּקִרְבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), וְאֵין זְבוּלֻן אֶלָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים (מלכים א ח׳:י״ג). וּבִנְיָמִן, עַל שֵׁם (שמות ט״ו:ו׳): יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. דָּן, עַל שֵׁם: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית ט״ו:י״ד). נַפְתָּלִי, עַל שֵׁם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים י״ט:י״א). גָּד, עַל שֵׁם הַמָּן שֶׁהֶאֱכִילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא (שמות ט״ז:ל״א): כְּזֶרַע גַּד. אָשֵׁר, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְאַשְׁרִין אוֹתָן כָּל שׁוֹמְעֵי גְּאֻלָּתָן וּגְדֻלָּתָן, דִּכְתִיב: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר (מלאכי ג׳:י״ב) ה׳ צְבָאוֹת. יוֹסֵף, עַל שֵׁם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּשֵׁם שֶׁגָּאַל אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, דִּכְתִיב (ישעיהו י״א:ט״ז): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ וגו׳ וְכָל הָעִנְיָן.

Now, we know that Leah named Reuvain because she was thinking about Hashem seeing her problems, and the same with Shimon -- she was thinking about Hashem hearing her problems, etc.  She wasn't thinking about yetzias Mitzrayim.  Why would the Midrash connect the names of the shevatim from their birth to the events in Egypt?  

Here's the Maor vaShemesh:

 נ"ל כי ידוע שתורתינו הקדושה היא נצחיית וישנה בכל עת וזמן מחמת כי רוח הקודש הוא דבר שאין לה הפסק והגם כי בעת שנאמר רו"הק הוא על ענין שהוא באותו זמן אעפי"כ נתלבש באותו רו"הק ענין נצחיי וא"ס ולכן כמו כן בקריאת שם השבטים הגם שנקראו בשמות ע"ש המאורע כמבואר בהפסוקים מ"מ כיון שנקראו בשמות עפ"י רו"הק בוודאי שנתלבש בקריאת שמותם ענין נצחיי וזהו כוונת מאמרם ז"ל שהשבטים הוזכרו כאן ע"ש הגאולה ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי כו' וכן כולם והענין הוא כי כל אחד משבטים בבואם למצרים המשיך משרשו גאולת מצרים לעתיד לבוא ראובן המשיך ענין ראיתי את עני עמי וכן כולם שיראה ה' בעניות של ישראל וישמע צעקתם בהתחננם אליו ית"ש ויתחבר להם בכל צרתם לו צר כביכול וכמו שאמרו חז"ל שבזכות השבטים נגאלו ישראל וזהו פי' ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כו' ר"ל שבעת בואם למצרים אלה שמותם ע"ש ביאתם למצרים שנרמז בשמותם ענין המשכתם גאולות העתידות וזהו הבאים לשון הוה כי בכל הגליות זכות השבטים עומד לנו לגאלינו וזהו ואלה מוסיף על הראשונים היינו שנתוסף ענין קריאת שמותם ע"ש ביאתם למצרים להמשיך הגאולה על אשר מקודם

When Leah called her son b'ruach ha'kodesh (and every parent is given ruach hakodesh when it comes to naming their children) the name Reuvain because Hashem saw her suffering, she may have had a particular event in her life in mind, but ruach ha'kodesh is nitzchiyus, is about eternity.  By calling her child Reuvain, Leah implanted in his identity, in his name, the power of Hashem to see human suffering, no matter what the suffering, no matter what the time or place.  

וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל is not about the person Reuvain or the person Shimon, but rather it's that call to Hashem to see human suffering = Reuvain, to hear our cries = Shimon, to feel our pain = Levi, which the Torah wants to tell us came to Egypt with us, and is always in fact with us.  

Our pasuk, עַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י, is not speaking about the cries of the people being hit by the taskmasters or the pain of being forced to struggle in slavery -- that was 2 pesukim ago.  What the Torah here is telling us here is that Hashem finally now -- וְעַתָּ֕ה-- long after the those tefilos were offered, long after the names of the shevatim were given, heard the prayers implicit in those names.  The call to Hashem to see suffering, as embodied in the name Reuvain, the call to Hashem to hear the cries of pain embodied in the name Shimon, etc. was now finally realized.