Ramban's chiddush din of cheirem

Commenting on the pasuk  כׇּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יׇחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃ (27:29), Ramban comes up with a new din based entirely on pshat in the pasuk  

ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יוצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, ואם יחרימו על עיר בהלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו, חייב מיתה

He explains:

ועל דרך הפשט: יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קדש לשם, שהן חרמי כהנים, ואין להם פדיון, אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על איביהם ונודרים נדר: אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳) – ימיתו כל האדם הנמצא בהם. 

One can take a vow of cheirim that requires killing the muchram, e.g. if one takes a vow to be machrim an enemy city that the army is trying to capture, if victorious, everyone in the city must be killed.  He further writes:

Ramban gives three examples.  The first two: 1) Bn"Y killed the townspeople of Yaveish Gilad because they did not join the rest of the community in battle (Shoftim 21) 2) Shaul was going to kill his son Yehonosan because he violated the cheirem and paused to eat during battle (Shmuel ch 14) 

Netziv (Haamek Sheila 142:9) rejects these proofs.  The reason the people of Yaveish Gilad were guilty is because failure to join Klal Yisrael in battle weakens the entire army.  Someone who does that has the din of a rodef.  Shaul thought the same of Yehonasan -- he thought that by pausing in the middle of battle Yehonsan was guilty of failing to press the enemy to the fullest extent, weaking Bn"Y's position.  

Ramban's third example is a case of a misapplication of the din.  Yiftach declared a cheirim on whatever emerged first from his house if he returned victorious in battle.  Had an animal come out, as he anticipatged, he would have offered it as a korban.  Yet it was his daughter who came out first to greet him, and he therefore was forced to kill her.  Yiftach's error: ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר על גזרתם ותקנתם, אבל לחול נדר לעשות עולה מדבר שאיננו ראוי לשם חס ושלום

Ibn Ezra argues and writes that Yiftach did not kill his daughter, as if she was a korban.  What he did was to consecrate her life to G-d, like a korban.  She cloistered herself away and dedicated herself to prayer.  To which Ramban responds: ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וחס ושלום שתהיה חוק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה (שופטים י״א:מ׳) מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את השם בטהרה. אבל הדבר כפשוטו וטעותו היה ממה שאמרתי  Why would anyone cry over such a fate?!  Aderaba, it should be lauded.

I say only partially tongue in cheek that were I teaching in a RW girls school or seminary (and I'm not knocking such places -- my own daughters are products of them), I would highlight this Ibn Ezra, because I think Ibn Ezra would give a very "frum" response to Ramban.  Ain hachi nami,  מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את השם בטהרה she should cry, as a woman's role is to make the cholent, bake the kugel, raise the children, and support her husband.  To be derpived of being able to fulfill that role, even if one is עובדת את השם בטהרה, is something to bemoan.