an ongoing relationship

The Midrash opens our parsha:

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ (משלי ד׳:ב׳), אַל תַּעֲזֹבוּ אֶת הַמִּקָּח שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם, יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁלּוֹקֵחַ מִקָּח, יֵשׁ בּוֹ זָהָב אֵין בּוֹ כֶסֶף, יֵשׁ בּוֹ כֶסֶף אֵין בּוֹ זָהָב, אֲבָל הַמִּקָּח שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם יֵשׁ בּוֹ כֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף (תהלים י״ב:ז׳). יֵשׁ בּוֹ זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (תהלים י״ט:י״א). יֵשׁ אָדָם לוֹקֵחַ שָׂדוֹת אֲבָל לֹא כְרָמִים, כְּרָמִים וְלֹא שָׂדוֹת, אֲבָל הַמִּקָּח הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ שָׂדוֹת וְיֵשׁ בּוֹ כְּרָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים (שיר השירים ד׳:י״ג). יֵשׁ לְךָ אָדָם לוֹקֵחַ מִקָּח וּבְנֵי אָדָם אֵינָן יוֹדְעִין מַהוּ, אֲבָל מִשְּׂכַר הַסַּרְסוּר נִתְוַדַּע מַה לָּקַח. כָּךְ הַתּוֹרָה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה הִיא, אֶלָּא מִשָּׂכָר שֶׁלָּקַח משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות ל״ד:כ״ט). וְיֵשׁ לְךָ מִקָּח שֶׁמִּי שֶׁמְּכָרוֹ נִמְכָּר עִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָכַרְתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי, כִּבְיָכוֹל נִמְכַּרְתִּי עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים וּנְטָלָהּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי, שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לִפְרשׁ הֵימֶנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לָכֶם אַל תִּטְלוּהָ אֵינִי יָכוֹל, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בַּיִת אֶחָד עֲשׂוּ לִי שֶׁאָדוּר בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳).

The Midrash understands כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ not simply as a warning not to forget the Torah, but as a warning not to forget the sale, the exchange, the mekach, of the Torah that took place between G-d and Bn"Y.  It's not what was given which is paramount, but it's the relationship forged by the exchange.  This is what the Mishkan was designed to perpetuate.  Ramban in many places writes that the Mishkan was modelled after Har Sinai.  It had an inner section that was off limits just like Har Sinai itself was off limits except to Moshe; Hashem revealed himself and spoke to Moshe from between the keruvim just as he had revealed himself and spoke to Moshe at Sinai.  The mekach is ongoing, not a one time event.

Rav Bakshi Doron points out that in the entire discussion of the building of the mishkan it seems ikar chaseir min ha'sefer.  What are we supposed to do with it?  Where is the instructions about avodah, korbanos, etc.?  Yes, we will get to it all in Sefer VaYikra, but how can we go through these parshiyos witout even a passing reference to any of that?  

If we look back to maamad Har Sinai as our model, there too Moshe was told early on in Shmos that  בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (3:12)  No mention is made of kabbalas haTorah, just "avodah."  Again, it seems ikar chaseir min ha'sefer.  What could be more important than kabbalas haTorah; what "avodah" did we actually do at Sinai apart from receiving the Torah?

The answer is that we forged a relationship.

When a chassan gives his kallah a ring, hopefully it's not the ring itself which the kallah is happy to get, but it's the relationship the ring represents that she is happy about.  Korbanos, ketores, all that good stuff will come later in VaYikra.  What our parsha is about is  וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם, about the relationship.  The "avodah" of Sinai was our forging a bond with Hashem, a mekach, that is ongoing.