is R' Chaim really our hero?

I recently saw a flyer in my neighborhood advertising a yeshiva week break trip to Panama, which is guess is the latest fad after you've done Florida, Cancun, etc.  I see the Bahamas has minyanim 3x a day, thank G-d.  Can you believe yeshiva week even has a wikipedia entry?

I guess I should say Baruch Hashem, our community has people with $$$ to spare for these things while still paying an arm and a leg in tuition.  Baruch Hashem there are minyanim and daf yomi shurim available on cruises and resorts all over the world so that there is no need to make compromises when you travel.

But on the other hand...

In "our" community, and when I say that I mean YU as well as the yeshivishe olam, we lionize R' Chaim Brisker.  We all want to be able to learn like R' Chaim, to say chiddushim like R' Chaim.

But what about the R' Chaim Brisker who, when there was a fire in Brisk, did did not sleep on a bed so long as poor people were displaced?  Do we lionize that R' Chaim?  Do we want to be like that R' Chaim?  

Would that R' Chaim be relaxing in the Bahamas when our nation is at war?

T"u b'Shevat; leftover mon for shabbos -- hutra or dechuya?; "ki va sus Pharoah" -- part of the shira or not?

1) Chazal tell us that each of the makkos lasted a month.  The makkah itself lasted a week, and there were three weeks of warning given. The last makkah of bechoros took place on Pesach.  Turn the clock back a month and on the 15th of Adar there would have been makkas choshech for the Egyptians.  For us, this is the time we celebrate ליהודים היתה אורה.  Turn the clock back another month to 15 Shevat and the Egyptians had arbeh to deal with, which consumed all the produce from the trees (10:5) וְאָכַל֙ אֶת־כׇּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃.  We in turn have the holiday of T"u b'Shevat, which we celebrate by eating the fruits from the trees.  (Chasam Sofer in the derashos)

2) There was an exception to the rule of אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר, for the mon collected on Friday that was left overnight for Shabbos.  Sefas Emes (Michtivei Torah) has a safeik whether this mon put aside for Shabbos could be leftover until Sunday.  In other words, does the issur of אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר apply to all mon and is just dechuya for the sake of Shabbos meals, or was the mon that fell of Friday מופקע completely from the issur?  

The gemara (Kid 38) writes that after Moshe died and the mon ceased to fall, Bn"Y ate the leftovers until the day after Pesach, at which point they began to eat the produce of Eretz Yisrael.  How were they allowed to keep leftovers?  Rishonim write that Moshe died on Shabbos afternoon, which is one of the reasons we recite "tzidkascha tzedek" -- tziduk ha'din -- at mincha on Shabbos.  (See Tos Menachos 30: מה שנוהגין לומר צידוק הדין בשבת במנחה פירש רב שר שלום גאון על שנפטר משה רבינו באותה שעה לפיכך נמנעו מלעסוק בתורה משום דאמרי' חכם שמת כל בתי מדרשות שבעיר בטילין וקשה דהא כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשינן היום מלאו ימי ושנותי ואם בשבת מת א"כ כתב היום מערב שבת ויש לתמוה דכתב על העתיד ולר"ש לא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד מדקשיא ליה מהא דכתיב לקוח את ספר התורה הזה שמא על שם שעתיד יהושע כג] להשלימו ועוד קשה דבסדר עולם משמע דבשבעה באדר שמת משה בו ערב שבת היה)  If the mon that fell of Shabbos is מופקע from the issur of keeping leftovers, then problem solved.  

The Brisker Rav rejected this proof.  Once the mon ceased to fall, the halachos associated with the mon like not keeping leftovers also ceased to be in effect.   

4) Maaseh Rav quotes the GR"A (#29) to omit the pasuk of  כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ ... וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃  when reciting shiras ha'yam.  On the one hand, the pasuk does not sound like part of the praises of Hashem sung in shirah, but rather sounds like a description of the event. On the other hand, however, the pasuk is written in the unique format of the pesukim of shirah, with extra blank space between the phrases (אריח על גבּי לבינה).  

The Rishonim already take up the question of whether it is part of the shirah or not.  Ramban quotes Ibn Ezra:

אמר ר׳ אברהם שגם זה מן השירה, כי היו משוררים ואומרים: כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה׳ עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והוא נס בתוך נס.

But then objects and says:

ואיננו כלשון השירה והנבואות. אבל פירושו: אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), כי בא סוס פרעה בים [ביום ההוא מיד, לא מיום המחרת או אחרי כן. או טעמו: אז, כאשר בא סוס פרעה] בים, והשיב עליהם השם מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו – להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה

Both approaches of Ibn Ezra and Ramban implicitly answer a question which the Netziv spells out: mai kah mashma lan this pasuk?  Isn't it clear already that Bn"Y sang shirah as they crossed sea and watched the Egyptians drowning?  Ramban sees the pasuk as emphasizing the fact that shirah was an immediate reaction, sung on the spot, without preparation or rehearsal. Ibn Ezra sees the point as the fact that the Egyptians were drowned in the sea simultaneously with Bn"Y being on dry land and singing shira.  The Oznayim laTorah writes that Bn"Y said shirah for the fact that the Egyptians followed them into the river.  What were they thinking?  After so many makkos, couldn't they anticipate that this was a trap?  The only explanation is that the fact that they followed was itself miraculous.

Netziv develops a yesod that he already touches on earlier in the parsha (14:20). Chazal comment on  וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם that חֹמָ֔ה is written chaseir, without a vav, and can be read as cheima, anger.  Yalkut Shimoni:

הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת תְּמֵהִין לוֹמַר בְּנֵי אָדָם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְהַלְּכִים בַּיַּבָּשָׁה. וּמִנַּיִן שֶׁאַף הַיָּם נִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן חֵמָה, שֶּׁלְּמַעְלָה הוּא אוֹמֵר וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה חֵמָה כְּתִיב

If the Egyptians are to be judged for their wrongdoings, then it is only fair that Bn"Y pass muster as well.  Why should our shortcomings, our idolatry, be overlooked?  The angels claimed that Bn"Y were themselves guilty of avodah zarah and therefore undeserving of the miracle of the sea being split.  

Fortunately, G-d, not angels, is the final arbiter of justice.

The shirah ends with a vision of future geulah, ה׳ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃.  Chazal do not paint a rosy picture of what awaits us at that time.  Ula (San 98) said ייתי ולא אחמיניה׳, let Moshiach come, but not while I'm alive to have to suffer through it happening.  G-d will sit in ultimate judgment of the world, and while we may be confident that the nations will get their comeuppance, who is to say that we will pass muster and not suffer as well?  

Netziv sees this final pasuk as an answer. כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ and G-d sat in judgment and found them wanting. At the same time, וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם -- despite our flaws, despite the fact that we had our own imperfections, despite the protests of the angels, Hashem spared us and miraculously saved us.  

The future geulah will have its challenges and it may be painful to behold it unfold (witness current events), but we should not doubt for a moment that ultimately, we will be vindicated.  

4) By coincidence, the halacha yomi of the Pninei Halacha series is up to the halachos of writing a sefer Torah.  R' Melamed offers the following explanation of the blank space as a break between parshiyos (i.e. peshucha, stuma):

רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מבטאות את כל מה שאנו מכירים ומבינים ויכולים להסביר, ולכן אנו מסוגלים להביע רעיונות אלו באמצעות האותיות. אבל יש רעיונות נשגבים, עליונים ועמוקים שאי אפשר לבטאם, הם כל כך גבוהים עד ששום מילה ואות לא יוכלו להכילם ולבארם. אך יחד עם זאת, אנו יודעים שהם קיימים, והם משפיעים על חיינו, מהם נובעות כל ההשגות והמחשבות שלנו. הקלף הלבן המקיף כל אות, מבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזה יסודה של התורה, מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים היום יומיים שלנו (ע' לקוטי תורה לאדמוה"ז שה"ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).

There are concepts that can be communicated in words and letters, and there are ideas that are so lofty that they transcend being encapsulated in that way.  The letters of the Torah are what can be communicated directly; the blank space represents those ideas that we sense, but which cannot be put into words.  The background of those ideas creates the canvas upon which the letters take shape and have meaning.

Every phrase of the shirah is surrounded by blank space.  As much as we understand and appreciate the words of shirah, there are depths of meaning davka in this parsha that go beyond what can be communicated through words alone. 

recovering our identity

Very short of time this week, but did not want to skip writing something on the parsha.  Right after Hashem commands Moshe and Aharon (6:13) to go to Pharoah again and demand the release of Bn"Y,  וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם., the Torah then gives us a genealogy lesson:  ...אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן etc.  Rashi is already bothered by what the connection between these parshiyos is, and comments:

  מתוך שנזקק לייחס שבטו של לוי עד משה ואהרן בשביל משה ואהרן, התחיל לייחסם דרך תולדותם מראובן. ובפסיקתא הגדולה (פסיקתא רבתי ז׳) ראיתי: לפי שקינתרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב לייחסם כאן לבדם, לומר שחשובין הם.

The Kozhiglover offers his own answer.  Chazal compare the Jewish people in galus Mitzrayim to embryo trapped in the womb. We know that עובּר ירך אמו הוא.  A embryo is like part of the mother, it has no real identity.  What Chazal are telling us is that in galus the Jewish people had become an adjunct of Egypt, they lost their sense of self, their identity. 

The chain of yichus recorded here is to remind Klal Yisrael of who they are -- a people who have a connection to the shevatim, a people who have their own forefathers and Avos distinct from the Pharoahs, distinct from the families and society of Egypt.  

We see all around us these days so many Jews who had identified as Americans, as Progressives, as part of one group or another, have woken up and started to remember their yichus, that they are part of Am Yisrael.  The first step to geulah is recovering one's own identity.  

to act or not to act -- Moshe's internal deliberations

 וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י.  Rashi explains that Moshe saw that there was no one worthy, no "ish," who would come out of this Mitzri, and so he killed him.  The Netziv, however, learns the the "ish" referred to here is someone of authority.  Moshe was looking around him to see whether there was someone he could report this crime to, e.g, a police officer.  Was there a 911 to report a crime in progress and get someone to stop it?  Netziv writes וירא כי אין איש – להגיד לפניו את העול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.  Cries of anti-semitism fell then, as now, on deaf ears.  When that happens, the only solution is  וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י, because if no one else is going to defend you, at least defend yourself.  

Abarbanel sees Moshe as internally conflicted:

ויפן כה וכה וירא כי אין איש שחשב משה מחשבות מצד אחד ראה שאין ראוי לעשותו כי מה לו ולצרה ההיא ואולי שהמצרי יהרוג אותו. ומצד אחר ראה שהאדם המעולה הבט אל עמל לא יוכל ושבמקום שאין אנשים ראוי שישתדל להיות איש וזה אמרו ויפן כה וכה שהן שתי הבחינות שזכרתי

On the one hand, why get involved?  On the other hand, how can unjustice be ignored?

וירא כי אין איש רוצה לומר שלא יקרא משה איש ואמיץ לבו בגבורים אם לא שינקום דמי אחיו ולכן ויך את המצרי  When the opportunity for action presents itself, one can seize the moment, albeit the cost or danger involved, or one can turn away and forever lose that chance for greatness, to become an "ish."  Moshe chose the former path and this set him on his way to become a leader.

It is certainly not pshat, but I wonder if the pasuk here is derech remez perhaps alluding to the Chazal quoted by Rashi at the beginning of Matos  משה נתנבא בכה אמר ה׳ כחצות הלילה וגו׳ (שמות י״א:ד׳), והנביאים נתנבאו בכה אמר, מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר.  Moshe was foresaw וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה both how the brutality of Egypt would lead to the end game of makkas bechoros, as well as perhaps the fact that everyone else was on the level of כה but he felt pulled to do more and rise above that.

I found a similar interpretation to Abarbanel in the Oznayim laTorah later in the parsha.  When Moshe encounters the shepherds who were harassing Yisro's daughters, the pasuk tells us (2:17)  וַיָּ֤קׇם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן.  Why do we need the extra word וַיָּ֤קׇם here?  Rav Sorotzkin explains that the Torah is alluding to what was going on in Moshe's head and the dilemma he faced.  Moshe had gotten involved when he saw the Egyptian striking a Jew; he had gotten involved when he saw two Jews fighting with each other.  Look where it got him!  He was now an outlaw with a price on his head.  Why make the same mistake a third time, especially under these circumstances where he was a wanted man and could not afford the notoriety?  On the other hand, who else would step in to help if he were to walk away?  וַיָּ֤קׇם מֹשֶׁה֙, Moshe pushed himself to take action even though there was that voice in his head warning him that he was asking for trouble and perhaps endangering his own life.

According to Netziv, I understand why there is a וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה before Moshe acted.  If only there had been someone to take responsibility, he would not have had to resort to vigilante justice.  Taking matters into your own hands is not a li'chatchila.  But according to Abarbanel, why record this inner turmoil of Moshe's?  Is it  למעליותא that Moshe had to think about whether to get involved or not?    

I think it is למעליותא.  Any hot head can jump into every fight without regard to the consequences.  That's who they are.  They are not being heroic -- they just enjoy conflict.  What the Torah here is telling us is that that's not who Moshe was.  Moshe had to deliberate before jumping into the fray. There is a וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה, considering the options and consequences before taking action.  That too is a sign of great leadership. 

long term vision

At the end of the parsha, after so many years of slavery, just as Moshe appeared on the scene and geulah was around the corner, rather than things getting better for Bn"Y, they actually got worse.  Instead of being provided with the straw needed to make bricks, Pharoah ordered that nothing be given, but he demanded the same output of bricks.  R' Avraham ben haRambam writes (5:19):

וכאן הגיע סוף קישוי השעבוד כי מרה תהיה באחרונה וכמו כן יש בכלל הכתובים כי בקץ הצרה בגלות זו שאנחנו בתוכה יקל מעלינו אמר הכתוב בצר לך ומצאוך וג׳

This is how geulah is meant to unfold, as many other parshiyos and pesukim tell us.  Things get worse before they can get better.  Don't feel bad if this is surprising, because Moshe Rabeinu himself did not expect things to work out that way.  Ramban asks: why was Moshe perplexed לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה when Hashem had already forewarned him that Pharoah would not give in, וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא⁠ יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה?  He quotes Ibn Ezra's answer:

כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות השם יקל מעליהם ויחל האלקים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע, וזה טעם למה הרעותה, כי זה הפך מה שאמרת לי: ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳), וארד להצילו (שמות ג׳:ח׳)

Moshe thought that even if Pharoah would hold out and the end of galus would not come immediately, there would still be some change in Klal Yisrael's fortune and things would at least begin to turn around.  Instead, the opposite happened.

Ramban rejects this interpretation.  איננו נכון בעיני, בעבור שאמר והצל לא הצלת, ואין ההצלה רק יציאתם מן הגלות.  Moshe's concern, according to Ramban, was whether geulah was at hand or not.  That's the meaning of הצלה -- not just a betterment of circumstance.  Parenthetically, this gives a whole new meaning to Yaakov's prayer in VaYishlach  הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו.  See Chizkuni there:

 הצילני נא – אמ׳ ר׳ אל[י]עזר (פרקי דרבי אליעזר מח) ה׳ אותיות כפולות בתורה. מנצפ״ך. ובכולן נגאלו. כ״ף. בו נגאל אברהם שנ׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו:ז) לך לך כו׳ (בראשית יב:א). [מ״ם. בו נגאל יצחק שנ׳ לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו:כז)] נו״ן. בו נגאל יעקב שנ׳ הצילני נא. פ״א. בו נגאלו ממצרים שנ׳ פקוד פקדתי (שמות ג:טז). צד״י (צד״י). עתידין ישראל להגאל שנ׳ איש (צדיק) [צמח שמו] ו[מ]תחתיו יצמח (זכריה ו:יב)

Rashi comments on  עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה that Moshe was punished for his question.  

הרהרת על מדותיי, לא כאברהם שאמרתי לו: כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב), ואחר כך אמרתי לו: העלהו לעלה (בראשית כ״ב:ב׳), ולא הרהר אחריי. לפיכך עתה תראה – העשוי לפרעה תראה, ולא תראה העשוי לשבעה מלכי אומות כשאביאם אל הארץ.

Rav Zevin explains the midah k'neged midah here.  Moshe saw only the immediate problem before him, the suffering.  He did not appreciate that this was necessary for the process of geulah.  (Bn"Y were supposed to be in Egypt for 400 years, but Hashem compacted the suffering and slavery into a shorter time frame in order to get to the finish line faster.)  Therefore, Moshe was not in a position to witness the wars necessary to conquer Eretz Yisrael.  Only someone with long term vision can appreciate how the battles and wars would ultimately lead to the final goal.

Chazal tell us that Moshe corrected this sin at shiras Yam Suf:

דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ד, יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּמֶּה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בּוֹ אֲנִי מְקַלֶּסְךָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ וְאָמַר הַמֶּלֶךְ לַדֻּכָּס שֶׁלּוֹ נֵלֵךְ וְנִלָחֵם בָּהּ, אָמַר לוֹ דֻּכָּס אֵין אַתָּה יָכוֹל, הֶחֱרִישׁ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ בַּלַּיְלָה בְּעַצְמוֹ וּכְבָשָׁהּ. יָדַע דֻּכָּס עָשָׂה עֲטָרָה וְהֵבִיא לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הָעֲטָרָה הַזּוֹ לָמָּה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁחָטָאתִי בְּדָבָר וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין אַתָּה יָכוֹל. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, וַהֲרֵי טִבַּעְתָּ אוֹתוֹ לַיָּם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׁבַּחֲךָ בְּאָז, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה. בֹּא וּרְאֵה דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים בַּמֶּה שֶׁהֵם סוֹרְחִים הֵם מְתַקְּנִים, הֱוֵי: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה,

Rashi comments that אז ישיר is written in the future rather than the present tense because אמרו רבותינו: מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה.  Az yashir represents the ultimate long term view toward the future.  Moshe was not singing just for the here-and-now, but was singing for eternity.