1) Chazal tell us that each of the makkos lasted a month. The makkah itself lasted a week, and there were three weeks of warning given. The last makkah of bechoros took place on Pesach. Turn the clock back a month and on the 15th of Adar there would have been makkas choshech for the Egyptians. For us, this is the time we celebrate ליהודים היתה אורה. Turn the clock back another month to 15 Shevat and the Egyptians had arbeh to deal with, which consumed all the produce from the trees (10:5) וְאָכַל֙ אֶת־כׇּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃. We in turn have the holiday of T"u b'Shevat, which we celebrate by eating the fruits from the trees. (Chasam Sofer in the derashos)
2) There was an exception to the rule of אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר, for the mon collected on Friday that was left overnight for Shabbos. Sefas Emes (Michtivei Torah) has a safeik whether this mon put aside for Shabbos could be leftover until Sunday. In other words, does the issur of אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר apply to all mon and is just dechuya for the sake of Shabbos meals, or was the mon that fell of Friday מופקע completely from the issur?
The gemara (Kid 38) writes that after Moshe died and the mon ceased to fall, Bn"Y ate the leftovers until the day after Pesach, at which point they began to eat the produce of Eretz Yisrael. How were they allowed to keep leftovers? Rishonim write that Moshe died on Shabbos afternoon, which is one of the reasons we recite "tzidkascha tzedek" -- tziduk ha'din -- at mincha on Shabbos. (See Tos Menachos 30: מה שנוהגין לומר צידוק הדין בשבת במנחה פירש רב שר שלום גאון על שנפטר משה רבינו באותה שעה לפיכך נמנעו מלעסוק בתורה משום דאמרי' חכם שמת כל בתי מדרשות שבעיר בטילין וקשה דהא כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשינן היום מלאו ימי ושנותי ואם בשבת מת א"כ כתב היום מערב שבת ויש לתמוה דכתב על העתיד ולר"ש לא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד מדקשיא ליה מהא דכתיב לקוח את ספר התורה הזה שמא על שם שעתיד יהושע כג] להשלימו ועוד קשה דבסדר עולם משמע דבשבעה באדר שמת משה בו ערב שבת היה) If the mon that fell of Shabbos is מופקע from the issur of keeping leftovers, then problem solved.
The Brisker Rav rejected this proof. Once the mon ceased to fall, the halachos associated with the mon like not keeping leftovers also ceased to be in effect.
4) Maaseh Rav quotes the GR"A (#29) to omit the pasuk of כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ ... וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ when reciting shiras ha'yam. On the one hand, the pasuk does not sound like part of the praises of Hashem sung in shirah, but rather sounds like a description of the event. On the other hand, however, the pasuk is written in the unique format of the pesukim of shirah, with extra blank space between the phrases (אריח על גבּי לבינה).
The Rishonim already take up the question of whether it is part of the shirah or not. Ramban quotes Ibn Ezra:
אמר ר׳ אברהם שגם זה מן השירה, כי היו משוררים ואומרים: כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה׳ עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והוא נס בתוך נס.
But then objects and says:
ואיננו כלשון השירה והנבואות. אבל פירושו: אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), כי בא סוס פרעה בים [ביום ההוא מיד, לא מיום המחרת או אחרי כן. או טעמו: אז, כאשר בא סוס פרעה] בים, והשיב עליהם השם מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו – להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה
Both approaches of Ibn Ezra and Ramban implicitly answer a question which the Netziv spells out: mai kah mashma lan this pasuk? Isn't it clear already that Bn"Y sang shirah as they crossed sea and watched the Egyptians drowning? Ramban sees the pasuk as emphasizing the fact that shirah was an immediate reaction, sung on the spot, without preparation or rehearsal. Ibn Ezra sees the point as the fact that the Egyptians were drowned in the sea simultaneously with Bn"Y being on dry land and singing shira. The Oznayim laTorah writes that Bn"Y said shirah for the fact that the Egyptians followed them into the river. What were they thinking? After so many makkos, couldn't they anticipate that this was a trap? The only explanation is that the fact that they followed was itself miraculous.
Netziv develops a yesod that he already touches on earlier in the parsha (14:20). Chazal comment on וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם that חֹמָ֔ה is written chaseir, without a vav, and can be read as cheima, anger. Yalkut Shimoni:
הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת תְּמֵהִין לוֹמַר בְּנֵי אָדָם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְהַלְּכִים בַּיַּבָּשָׁה. וּמִנַּיִן שֶׁאַף הַיָּם נִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן חֵמָה, שֶּׁלְּמַעְלָה הוּא אוֹמֵר וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה חֵמָה כְּתִיב
If the Egyptians are to be judged for their wrongdoings, then it is only fair that Bn"Y pass muster as well. Why should our shortcomings, our idolatry, be overlooked? The angels claimed that Bn"Y were themselves guilty of avodah zarah and therefore undeserving of the miracle of the sea being split.
Fortunately, G-d, not angels, is the final arbiter of justice.
The shirah ends with a vision of future geulah, ה׳ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃. Chazal do not paint a rosy picture of what awaits us at that time. Ula (San 98) said ייתי ולא אחמיניה׳, let Moshiach come, but not while I'm alive to have to suffer through it happening. G-d will sit in ultimate judgment of the world, and while we may be confident that the nations will get their comeuppance, who is to say that we will pass muster and not suffer as well?
Netziv sees this final pasuk as an answer. כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ and G-d sat in judgment and found them wanting. At the same time, וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם -- despite our flaws, despite the fact that we had our own imperfections, despite the protests of the angels, Hashem spared us and miraculously saved us.
The future geulah will have its challenges and it may be painful to behold it unfold (witness current events), but we should not doubt for a moment that ultimately, we will be vindicated.
4) By coincidence, the halacha yomi of the Pninei Halacha series is up to the halachos of writing a sefer Torah. R' Melamed offers the following explanation of the blank space as a break between parshiyos (i.e. peshucha, stuma):
רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מבטאות את כל מה שאנו מכירים ומבינים ויכולים להסביר, ולכן אנו מסוגלים להביע רעיונות אלו באמצעות האותיות. אבל יש רעיונות נשגבים, עליונים ועמוקים שאי אפשר לבטאם, הם כל כך גבוהים עד ששום מילה ואות לא יוכלו להכילם ולבארם. אך יחד עם זאת, אנו יודעים שהם קיימים, והם משפיעים על חיינו, מהם נובעות כל ההשגות והמחשבות שלנו. הקלף הלבן המקיף כל אות, מבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזה יסודה של התורה, מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים היום יומיים שלנו (ע' לקוטי תורה לאדמוה"ז שה"ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).
There are concepts that can be communicated in words and letters, and there are ideas that are so lofty that they transcend being encapsulated in that way. The letters of the Torah are what can be communicated directly; the blank space represents those ideas that we sense, but which cannot be put into words. The background of those ideas creates the canvas upon which the letters take shape and have meaning.
Every phrase of the shirah is surrounded by blank space. As much as we understand and appreciate the words of shirah, there are depths of meaning davka in this parsha that go beyond what can be communicated through words alone.
No comments:
Post a Comment