Adar, Binyamin, and v'na'hapoch hu

The Shabbos, Shabbos mevorchim chodesh Adar, is the yahrzeit for my father a"h. The Tur writes in hil rosh chodesh that each one of the 12 months corresponds to a sheiveit of the 12 shevatim. There are various opinions as to which sheivet corresponds with each month, but if you simply follow birth order it works out that Adar corresponds with Binyamin. We read in parshas VaYishlach:

וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין

Ibn Ezra comments: בן אוני – כמו: אבלי. Rachel realized she was dying as she gave birth, and so she named her last child in a way that commemorated aveilus. Yaakov, however, changed the name, or rather, to be more exact, read that name with a different connotation. Tur explains based on Ramban:

פי׳ הוא לפי שאמו קראתו בן אוני וכונה לומר בן אבלי מלשון לחם אונים לא אכלתי באוני ואביו תרגם אותו לטובה מלשון כח כמו ראשית אוני וע״כ קרא אותו בנימין בן הכח כי הימין הוא הכח וההצלה שרצה לקרותו בשם שקראתו אמו כי כן נקראו כלם בשמם שקראתם אמם אלא שתרגם אותו לטובה לגבורה:

The word אוני can refer to aninus, mourning, but can also mean strength, and that's the meaning Yaakov took from his son's name.

When the Tur writes שתרגם אותו לטובה לגבורה perhaps he doesn't just mean that Yaakov reinterpreted the name, but what he means is that Yaakov reinterpreted the meaning of the event. 

Yaakov turned a difficulty, a tragedy, a moment of sorrow, into a source of strength.

This is the essence of Adar. V'nahapoch hu. Challenges shouldn't knock us down; they should lift us up and push us to do better.  They should bring out our inner strength.  The name of the month, Adar, itself means strength, like in the pasuk, "adir ba'marom Hashem."  The great threat of Haman became a moment when Klal Yisrael showed our inner strength and fortitude.

Rashi in Yevamos 122 quotes from the Geonim:

בתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם:

A yahrzeit is not a day to wallow in aveilus. It's not about אוֹנִ֑י in the sense of mourning, but rather about ימיני, finding strength. What strength can you draw from the memory of the person who is no longer here? Whether it is להושיב ישיבה, or some other good deed, that should be the goal.

The theme of v'nahapoch hu presents itself in our parsha as well:

וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל

וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר

וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃

Sounds like a party! וַיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ. But someone didn't get an invitation. נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא are on the list, but not Elazar and Itamar. R' Shteinman writes that had you been on the scene, you would feel bad for Elazar and Itamar. How come every body else gets to enjoy, but not them? But then if you take a look at Rashi, you see that this "party" had tragic consequences:

נסתכלו והציצו, ונתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב״ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים עד: ויהי העם כמתאננים, ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה (במדבר י״א:א׳) – בקצינים שבהם.

What at the time may have felt like a slight, in the end, was a blessing. Being excluded from the "celebration" meant being excluded from the punishment.

In the case of events in chumash, we see how the whole story plays out.  We see how what seems like misfortune actually results in a positive.  We see the vnahapoch hu happen.  In life, we often don't see how the story will end. We sometimes just feel the pain or sorrow, but don't see how in the larger scheme of things it works out for the good. It's the strength of our convictions, adar=adir, that gives us that perspective.